Archive for the ‘דחיקת האב’ Category

חווית אבות לא משמורנים במרכזי קשר / אפרת שטרן

ינואר 1, 2011

 מרכזי קשר מהווים מסגרת בה הורים לא משמורנים מופנים בכדי לפגוש את ילדיהם במסגרת מוגנת ובטוחה. 80% מההורים הלא משמורנים המגיעים למרכזי הקשר הם למעשה אבות. אבות אלה נאלצים לפגוש את ילדיהם בתנאי פיקוח כבעקבות צו בית המשפט או בעקבות המלצה של לשכת הרווחה. החלטה שכזאת מתקבלת בעקבות פגיעה פיזית או מינית או נפשית של האב בילד, או חשד לכך, או בעקבות קונפליקטים חמורים בתהליך הגירושין, המהווים סכנה עבור האם או הילד בתהליך ההעברה של הילד בין שני ההורים. התנאים לעיל יכולים לבוא לידי ביטוי במעשה או בחשד העולה בעקבות תלונת האישה

בישראל קיימים כ 60 מרכזי קשר הממוקמים מחוץ ללשכות במבנים נפרדים , עובדיהם הם עובדים סוציאליים. משך המפגש הוא כשעה, בחדר טלוויזיה וצעצועים, כאשר העובד הסוציאלי צופה במפגש בעזרת מראה חד כיוונית.

אחת הסיבות להקמת מרכזי הקשר היא ההבנה לגבי חשיבות שמירת הקשר שבין האבות הלא משמורנים לילדיהם, מתוך דאגה להתפתחותם התקינה של הילדים. שטרן מביאה מחקרים המורים על כך שילדים להורים גרושים הגדלים שלא במחיצת אבותיהם סובלים מבעיות של דיכאון, חרדה, בעיות בזהות אישית ומינית, רמות נמוכות של הישגים לימודיים, בעיות התנהגות ובעיות חברתיות.

נתק של ילד מהורה לא משמורן יכול להחוות על ידו כנטישה, דחייה, ואקט של פגיעה נפשית . חוויות אלו מעודדות ליצירת מנגנוני הגנה מפני הכאב בדמות של פיצול "ההורה הטוב" מול "ההורה הרע", פיצול המעודד המשך ההתדרדרות ביחסים והחרפת הניתוק.

גירושין הינו אירוע חיים קשה ומלחיץ. המדובר במשבר הנושא שלושה שלבים, אקוטי שלב בייניים ושלב התייצבות. השלב האקוטי יכול להמשך מספר חודשים עד כדי למעלה משנה. גברים בשלב האקוטי של גירושין חווים משבר מגורים, משבר כלכלי, הרס הפנטזיה של אחדות המשפחה, ואובדנים בקשרים משפחתיים משמעותיים, המלווים ברגשות שליליים של כעס, השפלה, ייאוש, דיכאון, חרדה לחץ וקשיי הסתגלות. גברים בהשוואה לנשים, לאחר משבר גירושין מופנים יותר לטיפולים פסיכיאטריים, סובלים מדיכאון עמוק יותר, ומתאבדים פי חמש.

90% של מקרי הגירושין בישראל מסתיימים בקבלת משמורת של האם על הילדים. זהו אחד הגורמים לכך שאירוע הגירושין משפיע על הגברים באופן חריף יותר, אשר מאבדים בבת אחת את ביתם, משפחתם ותפקידם כהורה פעיל. אבות עומדים בפני משימה להגדיר מחדש את התפקיד ההורי "אב".

אבות חווים תהליך של אבל סביב אובדן האבהות האקטיבית. לחץ נוסף מתעורר כאשר בסכסוך הגירושין מעורבות תחושות של מאבק סביב הילדים, וחשד להסתה מכיוון ההורה הנגדי במטרה לנתק את הקשר עם האב.

מחקרים מורים כי בקרב 35% מכלל האבות הלא משמורנים וילדיהם אינו מתקיים קשר יציב ואף משובש באופן חמור. אבות רבים מאשימים את האם ב"חוסר רצון טוב" , דרך הפרעה ועד כדי הסתה.

המחקר של שטרן בוחן את חווית האבות הלא משמורנים את מרכז הקשר, הצפיות מעובדי המרכז, חוויות חיוביות ושליליות, יחסים עם עובדים סוציאליים ומערכת בית המשפט, והשפעת מערכות אלוט על הקשר עם האישה לשעבר והילדים. לצורך זה ערכה החוקרת ראיונות עומק עם 12 גברים מבאי מרכז הקשר. קושי מרכזי בתוקף של מחקר זה נובע מעצם העובדה כי החוקרת חקרה אבות תוך כדי שהותם במרכז הקשר.

תוצאות המחקר. חלק מהנחקרים ראו במרכז הקשר מקום עוין, המצר את צעדיהם ומגביל את הקשר שלהם לילדיהם, חלק לעומת זאת ראו במרכז הקשר מקום תומך ומכיל התורם לקשר עם ילדיהם. גברים רואים במרכז הקשר מקום של "אין ברירה". לאור זאת מצאה החוקרת תפיסה דיכוטומית. בקצה האחד גברים הרואים במרכז הקשר מקום עוין, "בית כלא", שמאפיין אותו פיקוח, האזנות, מעקב, שמירה ובחינה דקדקנית של התנהגותם. האבות מתארים מעצורים רגשיים בביטוי חופשי במגע עם הילד. בקוטב השני נמצאו אבות שמצאו במרכז הקשר מרחב מוגן, מקום המתקן ליקויים שנוצרו עקב משבר הזוגיות וחוסר האונים מול רשויות החוק. אבות דיווחו על תחושה של הגנה מתלונות השווא של בנות הזוג לשעבר.

מבחינה רגשית הראו האבות תמונה של הצפה רגשית. אבות הביעו געגוע וכמיהה לקשר עם ילדיהם. אבות דיווחו  על רצון להכרות ותיקון ביחסים עם ילדיהם. בהקשר של מרכזי הקשר אבות חשו מבוכה תסכול, כעס וכאב. מול דחייה של הילדים את אבותיהם, הרגישו האחרונים תחושות של כישלון, וחוסר אונים. מצב ההתראות במרכז הקשר נתפס כ"לא נורמאלי". אנשים דיברו על תחושות של זרות וניתוק. אבות העוברים מצב של ניכור הורי חשים דחייה מצד ילדיהם וביטול משמעותם כהורים. אבות לא משמורנים ככלל מתמודדים עם דילמות של סיפוק צרכים גשמיים מול חוסר בקשר פיזי או רגשי.

בשלב האקוטי של משבר הגירושין בכלל, ובמרחב של מרכזי הקשר בפרט, אבות מרגישים כי הם נמצאים בזירת הקרב על הקשר עם ילדיהם.

 

שטרן, אפרת. (2007). חווית אבות לא משמורנים. עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת תואר "מוסמך האוניברסיטה". הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה.

מכתב לאברהם – על דחיקת האב מהתא המשפחתי

מאי 8, 2010

אברהם שלום,

שוב תודה על שיחתנו בשבוע שעבר. הרגשתי שמעבר לתוכן, יש בינינו דו שיח תת מילולי שנושאו כוח. חשתי שאתה, למרות דרגתך האקדמית, זהיר מאוד בשימוש בכוח רב מידי בתוך השיח, מה שאפשר לי להצמיח מחשבות שאולי לא היו מתעוררות מול סמכות וכוחנות רבה יותר. הכוח והשליטה בו, לא תתפלא לשמוע, לדעתי הם ממאפייני האבהות הטובה דייה.

הייתי רוצה לסכם את שיחתנו ולהרחיב אותה הלאה.

החדירה השנייה של האב- The second penetration of the father

תינוק אנושי. תשעה חודשים ברחם. ואז צירים, ומתרחשת לידה פסיכולוגית. אוטו ראנק לימד אותנו על הטראומטיות הנובעת מרגע הלידה עם חיתוך חבל הטבור. לפתע, ברגע אחד התינוק מותקף בחסכים חדשים, אשר לא נודעו עד כה: נשימה! רעב! המובן מאליו, המסופק מאליו, ולכן בלתי ידוע- פורץ בדחיפות ובכאב חריף. חרדה פחד בכי. עקרון העונג/כאב תופס מקום מרכזי בקדמת הבמה הפסיכולוגית.

מרגרט מאהלר, מצידה טוענת כי הלידה הביולוגית אינה חופפת מבחינת הזמן את הלידה הפסיכולוגית. התינוק, נולד חסר בשילה קוגניטיבית, אינו מבחין בין עירות לשינה. בתחילה מחזיק בתפיסה אומניפוטנטית, אולי אפילו טרום אומניפוטנטית – כאשר הוא ממוקד בסיפוק צרכיו, מוקד הקשב הוא בכאב שבבטן ובהרפייתו, בחום הגוף שנפל וחזר, ברטיבות ובצריבת העור שבעקבותיה ובתיקון התחושה. הוא אינו מודע לזאת שבהתאמה, הניקה אותו, החזירה את השמיכה שנפלה, והחליפה את החיתול. מבחינתו זהו המשך לסביבת הרחם. אין "היא" ואין "אני". רק אנחנו מבחוץ יודעים את מה שוויניקוט הגדיר בתמציתיות : "אין דבר כזה תינוק" . וכוונתו כי המדובר בדיאדה אם-תינוק. כך ללא רווח. אבל מאהלר אומרת שלאחר שלב אוטיסטי שבו הקשב מופנה פנימה לתחושות הגוף, ואחר שלב סמביוטי, שבו יש איזושהי הכרה באם אולם היא נתפסת כאיבר של עצמי. שלוחה שלי. בזמן כלשהו סביב השבוע השמיני פחות או יותר מתרחש תהליך של "לידה פסיכולוגית" העצמי מבצבץ מתוך הדיאדה וישנה תחילתה של הכרה שיש "אני" ויש "היא". ברור לנו כי הקשר שבין האם לתינוק הוא קשר הדוק. קשר שמשמעותו לגבי התינוק ההבדל שבין חיים למוות. על כך דובר רבות בסיפרות.

והאב? משימתו של האב היא לחדור בפעם השנייה. החדירה הראשונה של האב היא החדירה הפאלית הביולוגית, זו המתניעה את התהליכים הביולוגיים. החדירה השנייה היא החדירה הפסיכולוגית לתוך דיאדה קיימת. האב חודר ומנכיח את עצמו בתוך מערכת פסיכולוגית צמודה ופעילה.  כמו שהלידה הפסיכולוגית לפי מאהלר היא תהליך מתמשך, ואפילו לעיתים היא טוענת כי נמשך לאורך מעגל החיים, כך גם חדירת האב. אבות מתארים את התחושה של חדירות חוזרות ונשנות. כמו בחדירה הביולוגית, כך גם החדירה הפסיכולוגית יכולה להיכשל, אם זה בגלל "גורמי אב" כמו אין אונות, דיכאון, נרקסיזם מוגבר, כוחנות יתר, סכיזואידיות… ואם זה בגלל "גורמי אם"- חרדה, צורך מוגבר בשליטה, פרנויה, דיכאון, סכיזואידיות, אמפולסיביות.. כמובן שאלו מספר מצומצם של מצבים המונעים את החדירה של האב לדיאדה, והם בהחלט יכולים להתחלף בין המגדרים השונים.  אני כמובן אטען כי ברוב המיקרים חדירת האב מצליחה, במיעוטם נכשלת. מיעוט האבות נוטשים ומנתקים קשר. מיעוט האבות נדחים בעוצמה חריפה המונעת המשך הניסיונות. סטטיסטים המקרים מעטים אולם מספרית קיימים אבות רבים הנדחקים מתוך התא המשפחתי. אני רואה בקליניקה אבות הנדחקים החוצה – גרושים אלימים, הסתת ילדים, בוז, צווי הרחקה .. וגם אני רואה מקרים של הדחה פנימה, אני אוהב את הביטוי הדחקת האב, שבו האב נמצא בבית אולם מאבד ממשמעותו- הוא לא מבין בילדים, זה לא מעניין אותו, הוא לא נהנה להיות עם הילדים, ככה לא מחזיקים תינוק, אל תיתן לילד לאכול את זה…

הדרת האב, התרחקות הגברים מהתא המשפחתי הוא תהליך מואץ בחברה המערבית בכלל וגם כאן בישראל.

עד כאן, אני חושב שוחחנו ביחד. שים לב, אמרנו אמירה לא פשוטה: מצבו הטבעי של האב הוא בחוץ, ומשימתו היא החדירה לתוך. ואז שאלתי את עצמי לגבי החדירה האבהית, וגם לגבי האספקט התרבותי אשר הבאת אתה לשיח. נזכרתי בבלוס (peter blos)  בלוס טוען שהתסביך האדיפאלי אינו על הציר שפרויד תיאר, לפיו הילד מעוניין לבעול את האם (בעברית זה יפה. גם בעלות כקניין וגם הפעולה המינית), אולם חושש מהאב הכוחני, אלא על הציר של אקטיבי מול פאסיבי. המאבק הילדי של הבן הוא כנגד כניעה לאב ופאסיביות . נגד החוויה של היות נחדר. האם המבנה הפאלי מגדיר את ההנאה (וההנעה) לחדור, והחרדה מתחושת ההיות נחדר? זאת בניגוד לילדה?

האם נוכל לאמר כי הפעולה הגברית היא לבוא ולחדור ואילו הפעולה הנשית היא פאסיבית יותר במקום של לאפשר או להדוף? וזאת כפועל יוצא של אברי המין?

כיום, עם שקיעתה של המשפחה הפטריארכאלית, עם מעבר (מוצדק ורצוי ככל שיהיה) של כוח מהמיגדר הגברי למיגדר הנשי, האם נוכל לטעון כי גברים רבים יותר, פעמים רבות יותר מוצאים עצמם נהדפים ונכשלים לחדור?

כמובן, עם כל ההכרה בכך שכיום נשים רבות יותר מתרגלות פונקציות גבריות, וגברים רבים יותר נהנים לממש עמדות פאסיביות ונחדרות.

מי הם הקורבנות של תזוזת היבשות, הגברית והנשית, האחת הרחק מרעותה?

גברים נשים וילדים, אשר חווים משברים תוך משפחתיים. גברים נשים וילדים החווים אין אונים, דחייה, השפלה. בדידות. הייתי רוצה לכתוב עבודה אשר תתן להם קול.

שני משפטים אחרונים. בתיזה כתבתי שהפסיכואנליזה הינה יצירה גברית. שנים רבות רק גברית. פרויד, אשר אין לטעון כלפיו כי היה אדיש לגורלה של התנועה הפסיכואנליטית, מסר במו ידיו את ההגמוניה הפסיכואנליטית לידיהן של נשים, נזכיר את ביתו אנה פרויד ואת מלאני קליין. אני חושב כי התנועה הפמיניסטית חבה יותר מכל לאיש זה אשר מתחילת דרכו אהב נשים, הקשיב לנשים, ובסוף העצים אותן. המעבר הזה מהגברי לנשי, מתבטא לא רק בדוברי השיח, אלא גם במושאיו. הפוקוס הלך והעמיק, הלך והצטמצם והתמקד בגיל הינקות ובקשר האימהי. גם הפעולה האנליטית להערכתי השתנתה בהתאם. מלפנים הפעולה הגברית החודרנית: הפרוש, ומאוחר יותר מושגים נשיים ועמומים יותר כמו החזקה, הכלה, הנקה, הזנה. גם הזמן האנליטי השתנה, מאנליזות קצרות, ממוקדות. באות וחוזרות. לעבר קשרים טיפוליים של שנים רבות. הייתי שואף לשאול האם לא אבדנו משהו בדרך? והאם נוכל גם במסגרת העבודה, מקצב המילים, איכות קו המחשבה, לתת ביטוי לאיכות הגברית?

שוב תודה לך אברהם על השיחה הממריצה,

שלך

קופל