Archive for נובמבר, 2010

התייחסות העבודה הסוציאלית אל הגבר

נובמבר 28, 2010

הדברים מתמצתים מאמר של דר נחמי באום, חוקרת מבר אלין שפורסמו בכתב העת "חברה ורווחה"

מערכת העבודה הסוציאלית היא נשית בעיקרה. המטפלות הן נשים ברובן, וגם עיקר תשומת הלב המחקרית והטיפולית מופנית כלפי נשים, כלקוחות, ומטופלות. מערכת העבודה הסוציאלית הן בחלקה האקדמי והן בחלקה המעשי נוטה לתפוס את  המיגדר הנשי כחלש, מדוכא ומופלה לרעה, ולכן כראוי לטיפול. נראה שישנו איזור עיוור למצוקה גברית.

למרות שהקוד האתי של העבודה הסוציאלית כוללת את המחויבות לעזור לכל אדם בצורה שווה ללא הבדלי מין, גיל, צבע, דת ולאום, כפי הנראה נעשו מאמצים להתאמת הסיוע והתמיכה לטווח של גילאים, צבע וגזע, דתות ולאומים. נושא המיגדר – גברים/נשים אינו זוכה לאותו עניין מחקרי ולאותו מאמץ ליצירת מענים תואמי מיגדר, לרות שיש תהליך של השתפרות.

תופעה זו אינה יחודית למצב בארץ אלא כלל עולמית. מספר המחקרים בנוגע לגברים זניח לעומת עושר המחקרים המתמקדים בנשים.

זאת ועוד ההתייחסות לגברים, כאשר היא באה כבר לידי ביטוי, מתמקדת בהם כמתעללים, מכים, כאבות מנותקים, אסירים ועוד.

המאמר של באום מתעמת עם התיזה כי גברים במצבי משבר כמו גירושין חווים פחות אובדן, האובדן של הגבר הלא משמורן נחווה כלא משמעותי בהתאם לדעה הרווחת כי אבות ממילא אינם מעורבים כמו אימהות בגידול הילדים. זאת, בניגוד למחקרים רבים המצביעים על כך שגברים חווים רגשות חזקים של אובדן, עצב, בדידות ותחושת חוסר שייכות. בנוסף לחוסר כשירות, וחוסר הערכה לגבי היותם הורים. סבל זה של גברים במצבי גירושין ופירוק המשפחה וכן במצבי אבל אחרים, אינו מקבל הכרה בקרב העובדים (עובדות) הסוציאליים.

דר באום מציעה כי גברים מביעים החוצה תחושות של אבל באופן שונה מנשים. כך שבעיני העובדות הסוציאליות בשטח ובמחקר, ביטויי המצוקה, אובדן או אבל הגבריים אינם נתפסים ככאלה.

המאמר המקורי של דר נחמי באום: חברה ורווחה, 2006 כ"ו, 2

 המגדר הנאלם

"תהיה גבר" – גברים באבל

נובמבר 18, 2010

מחקר  המדבר על הדרה של גברים באבל. גברים נדחקים לשוליים ואינם זוכים להכרה כאשר הם באבל. האבל הגבריח שונה במאפייניו החיצוניים מדרך ההתמודדות הנשית וכך ביטויים גבריים של אבל מקבלים פירוש אחר אשר מוביל לצמצום התמיכה החיצונית. למרות שגם במצבים שבהם האובדן הוא ברור – היחס לגברים יהיה מצמצם ומבטל. גברים המתמודדים עם אובדן – כל אובדן – אינם מקבלים את הזכעויות של המתמודדות המקבילות וביניהם ההכרה באובדן הכרה בסבל, הכרה בפציעה הנפשית בעקבות האובדן, הכרה במצב נפשי זמני של שבירות, חולשה. ניתן להשליך את האמור הן למצבים של אובדן חיים של יקיר כמו בן זוג או צאצא והן לאובדנים חמורים אחרים כמו משבר כלכלי ורצף אובדנים אשר באים בעקבות גירושין: אובדן זוגיות, אובדן ההורות, אובדן מערכות של חברים ומשפחת בת הזוג, אובדן מצב כלכלי ועוד.

תפיסת האבל והאובדן המערבי בא לידי ביטוי בתרבות בסרטים ובספרות כולל דמעות, מעצב גלוי, האטה בקצב התנועה והחשיבה, שתיקה המלווה באנחות. התנהגות זאת מאפיינת יותר אבל נשי וכוללת פחות ביטויים של  תכונות אבל גבריות כמו כעס, רגזנות וחוסר סבלנות. למרות שרגשות אלה נחווים על ידי שני המינים.

גבר אשר יבטא באופן חיצוני זעם, רוגז, חוסר מנוחה, ועלייה בפעלתנות, עלול להתפס על ידי הסביבה וגם על ידי אנשי מקצוע – כ"לא מתאבל". בתחום הגרושין תגובה כזאת של אנשי (לרוב נשות) מקצוע ברווחה, פקידות סעד, מטפלים זוגיים ומגשרים הינה רווחת מידי.



Zinner S. Ellen, (2000). Being a man about it: The marginalization of men in grief.  Illness, crisis & loss. 8, 2, april 2000. 181-188