Archive for מאי, 2010

מכתב לאברהם – על דחיקת האב מהתא המשפחתי

מאי 8, 2010

אברהם שלום,

שוב תודה על שיחתנו בשבוע שעבר. הרגשתי שמעבר לתוכן, יש בינינו דו שיח תת מילולי שנושאו כוח. חשתי שאתה, למרות דרגתך האקדמית, זהיר מאוד בשימוש בכוח רב מידי בתוך השיח, מה שאפשר לי להצמיח מחשבות שאולי לא היו מתעוררות מול סמכות וכוחנות רבה יותר. הכוח והשליטה בו, לא תתפלא לשמוע, לדעתי הם ממאפייני האבהות הטובה דייה.

הייתי רוצה לסכם את שיחתנו ולהרחיב אותה הלאה.

החדירה השנייה של האב- The second penetration of the father

תינוק אנושי. תשעה חודשים ברחם. ואז צירים, ומתרחשת לידה פסיכולוגית. אוטו ראנק לימד אותנו על הטראומטיות הנובעת מרגע הלידה עם חיתוך חבל הטבור. לפתע, ברגע אחד התינוק מותקף בחסכים חדשים, אשר לא נודעו עד כה: נשימה! רעב! המובן מאליו, המסופק מאליו, ולכן בלתי ידוע- פורץ בדחיפות ובכאב חריף. חרדה פחד בכי. עקרון העונג/כאב תופס מקום מרכזי בקדמת הבמה הפסיכולוגית.

מרגרט מאהלר, מצידה טוענת כי הלידה הביולוגית אינה חופפת מבחינת הזמן את הלידה הפסיכולוגית. התינוק, נולד חסר בשילה קוגניטיבית, אינו מבחין בין עירות לשינה. בתחילה מחזיק בתפיסה אומניפוטנטית, אולי אפילו טרום אומניפוטנטית – כאשר הוא ממוקד בסיפוק צרכיו, מוקד הקשב הוא בכאב שבבטן ובהרפייתו, בחום הגוף שנפל וחזר, ברטיבות ובצריבת העור שבעקבותיה ובתיקון התחושה. הוא אינו מודע לזאת שבהתאמה, הניקה אותו, החזירה את השמיכה שנפלה, והחליפה את החיתול. מבחינתו זהו המשך לסביבת הרחם. אין "היא" ואין "אני". רק אנחנו מבחוץ יודעים את מה שוויניקוט הגדיר בתמציתיות : "אין דבר כזה תינוק" . וכוונתו כי המדובר בדיאדה אם-תינוק. כך ללא רווח. אבל מאהלר אומרת שלאחר שלב אוטיסטי שבו הקשב מופנה פנימה לתחושות הגוף, ואחר שלב סמביוטי, שבו יש איזושהי הכרה באם אולם היא נתפסת כאיבר של עצמי. שלוחה שלי. בזמן כלשהו סביב השבוע השמיני פחות או יותר מתרחש תהליך של "לידה פסיכולוגית" העצמי מבצבץ מתוך הדיאדה וישנה תחילתה של הכרה שיש "אני" ויש "היא". ברור לנו כי הקשר שבין האם לתינוק הוא קשר הדוק. קשר שמשמעותו לגבי התינוק ההבדל שבין חיים למוות. על כך דובר רבות בסיפרות.

והאב? משימתו של האב היא לחדור בפעם השנייה. החדירה הראשונה של האב היא החדירה הפאלית הביולוגית, זו המתניעה את התהליכים הביולוגיים. החדירה השנייה היא החדירה הפסיכולוגית לתוך דיאדה קיימת. האב חודר ומנכיח את עצמו בתוך מערכת פסיכולוגית צמודה ופעילה.  כמו שהלידה הפסיכולוגית לפי מאהלר היא תהליך מתמשך, ואפילו לעיתים היא טוענת כי נמשך לאורך מעגל החיים, כך גם חדירת האב. אבות מתארים את התחושה של חדירות חוזרות ונשנות. כמו בחדירה הביולוגית, כך גם החדירה הפסיכולוגית יכולה להיכשל, אם זה בגלל "גורמי אב" כמו אין אונות, דיכאון, נרקסיזם מוגבר, כוחנות יתר, סכיזואידיות… ואם זה בגלל "גורמי אם"- חרדה, צורך מוגבר בשליטה, פרנויה, דיכאון, סכיזואידיות, אמפולסיביות.. כמובן שאלו מספר מצומצם של מצבים המונעים את החדירה של האב לדיאדה, והם בהחלט יכולים להתחלף בין המגדרים השונים.  אני כמובן אטען כי ברוב המיקרים חדירת האב מצליחה, במיעוטם נכשלת. מיעוט האבות נוטשים ומנתקים קשר. מיעוט האבות נדחים בעוצמה חריפה המונעת המשך הניסיונות. סטטיסטים המקרים מעטים אולם מספרית קיימים אבות רבים הנדחקים מתוך התא המשפחתי. אני רואה בקליניקה אבות הנדחקים החוצה – גרושים אלימים, הסתת ילדים, בוז, צווי הרחקה .. וגם אני רואה מקרים של הדחה פנימה, אני אוהב את הביטוי הדחקת האב, שבו האב נמצא בבית אולם מאבד ממשמעותו- הוא לא מבין בילדים, זה לא מעניין אותו, הוא לא נהנה להיות עם הילדים, ככה לא מחזיקים תינוק, אל תיתן לילד לאכול את זה…

הדרת האב, התרחקות הגברים מהתא המשפחתי הוא תהליך מואץ בחברה המערבית בכלל וגם כאן בישראל.

עד כאן, אני חושב שוחחנו ביחד. שים לב, אמרנו אמירה לא פשוטה: מצבו הטבעי של האב הוא בחוץ, ומשימתו היא החדירה לתוך. ואז שאלתי את עצמי לגבי החדירה האבהית, וגם לגבי האספקט התרבותי אשר הבאת אתה לשיח. נזכרתי בבלוס (peter blos)  בלוס טוען שהתסביך האדיפאלי אינו על הציר שפרויד תיאר, לפיו הילד מעוניין לבעול את האם (בעברית זה יפה. גם בעלות כקניין וגם הפעולה המינית), אולם חושש מהאב הכוחני, אלא על הציר של אקטיבי מול פאסיבי. המאבק הילדי של הבן הוא כנגד כניעה לאב ופאסיביות . נגד החוויה של היות נחדר. האם המבנה הפאלי מגדיר את ההנאה (וההנעה) לחדור, והחרדה מתחושת ההיות נחדר? זאת בניגוד לילדה?

האם נוכל לאמר כי הפעולה הגברית היא לבוא ולחדור ואילו הפעולה הנשית היא פאסיבית יותר במקום של לאפשר או להדוף? וזאת כפועל יוצא של אברי המין?

כיום, עם שקיעתה של המשפחה הפטריארכאלית, עם מעבר (מוצדק ורצוי ככל שיהיה) של כוח מהמיגדר הגברי למיגדר הנשי, האם נוכל לטעון כי גברים רבים יותר, פעמים רבות יותר מוצאים עצמם נהדפים ונכשלים לחדור?

כמובן, עם כל ההכרה בכך שכיום נשים רבות יותר מתרגלות פונקציות גבריות, וגברים רבים יותר נהנים לממש עמדות פאסיביות ונחדרות.

מי הם הקורבנות של תזוזת היבשות, הגברית והנשית, האחת הרחק מרעותה?

גברים נשים וילדים, אשר חווים משברים תוך משפחתיים. גברים נשים וילדים החווים אין אונים, דחייה, השפלה. בדידות. הייתי רוצה לכתוב עבודה אשר תתן להם קול.

שני משפטים אחרונים. בתיזה כתבתי שהפסיכואנליזה הינה יצירה גברית. שנים רבות רק גברית. פרויד, אשר אין לטעון כלפיו כי היה אדיש לגורלה של התנועה הפסיכואנליטית, מסר במו ידיו את ההגמוניה הפסיכואנליטית לידיהן של נשים, נזכיר את ביתו אנה פרויד ואת מלאני קליין. אני חושב כי התנועה הפמיניסטית חבה יותר מכל לאיש זה אשר מתחילת דרכו אהב נשים, הקשיב לנשים, ובסוף העצים אותן. המעבר הזה מהגברי לנשי, מתבטא לא רק בדוברי השיח, אלא גם במושאיו. הפוקוס הלך והעמיק, הלך והצטמצם והתמקד בגיל הינקות ובקשר האימהי. גם הפעולה האנליטית להערכתי השתנתה בהתאם. מלפנים הפעולה הגברית החודרנית: הפרוש, ומאוחר יותר מושגים נשיים ועמומים יותר כמו החזקה, הכלה, הנקה, הזנה. גם הזמן האנליטי השתנה, מאנליזות קצרות, ממוקדות. באות וחוזרות. לעבר קשרים טיפוליים של שנים רבות. הייתי שואף לשאול האם לא אבדנו משהו בדרך? והאם נוכל גם במסגרת העבודה, מקצב המילים, איכות קו המחשבה, לתת ביטוי לאיכות הגברית?

שוב תודה לך אברהם על השיחה הממריצה,

שלך

קופל

מודעות פרסומת