Archive for אפריל, 2010

המיתוס של העברת הלפיד

אפריל 13, 2010

מקארתי – בספרו "הדרך", בונה עולם מיתולוגי. אב ובנו, יצורי אנוש ללא שם פרטי או שם משפחה. המקום ארצות הברית, הזמן סוף העולם? בעולם קר ושחור מבחינה אקולוגית וחברתית. בזמן של התמוטטות כל ערכי המוסר החברתיים. על סף המוות מרעב ומחולי, בתנאים של מנוסת הניצודים, אב ובנו עורכים מסע לעבר הים. בניגוד לתבנית האדיפאלית הפסיכואנליטית המקובלת, מקארתי יוצר מיתוס, או אולי חושף מיתוס אשר נראה לנו כל כך מוכר, גם בחיי היומיום. במיתוס של "הדרך", הבן מחזיק את המוסר ואילו האב את התיקווה.

אני רוצה להרחיב במעט על שתי ה"סטיות" הללו מהתבנית האדיפאלית. הראשונה: אנו רגילים לראות במוסר – סופראגו, כמנגנון או צבר של אידאות הנובעות מהפנמת דמות האב.  בסיפור של מקארתי, האב מוביל את הילד במסע ההשרדות, בעולם חסר ערכים שבו אדם צד אדם, כאשר לעיתים האב נוטה לעבור על ה"חוק" , למרות היותו באותה מידה מחזיק בו. הילד, הוא זה אשר מציב קוד אתי נוקשה יותר ומסמן את ההצמדות לחוק ואת השברון התוך אישי הנובע ממעבר על החוק.

מצב עניינים זה מוכר לנו הן מהחיים והן מהקליניקה. עולות בדעתי דוגמאות רבות .  נתקלתי בהורים בעת משבר בזוגיות, הכולל לעיתים גם קשר רומנטי נוסף. מצב עניינים שכזה מבליט לא אחת הן מתוך שיחות עם הילדים והן עם ההורים, שהתביעה להתנהגות מוסרית קלאסית, באה דווקא מצד הילד ואילו האשמה והבושה אצל ההורה.  בכלל, הורים רבים מדווחים על רגע של היפוך תפקידים שבו  הילד מחזיק את הנורמה ואילו ההורה חש כלוא בסד של חוקים נוקשים מצד הילד. כיצד ניתן להסביר היפוך תפקידים זה? נראה שהתשובה הקלאסית האומרת שהאב נושא את החוק ושהילד הוא כלי שני, המפנים אותו, אינה מספיקה.

סטייה שנייה מהתאוריה הקלאסית בספרו של מקארתי היא בנקודת הראות. גם כאן מות האב משחרר את הילד ליחסי העברה חדשים. אולם, מקארתי, מפליא לתאר את השימוש שעושה האב, בקשר עם הילד, בנשיאתו על כפיו, לעיבוד המפגש הצפוי לו – לאב עם המוות. האב זקוק  לילד ככלי להצמדת מימד המרחב ("הדרך") למימד הזמן (סיום החיים). אותו הדבר ובמילים אחרות – משמעות. הילד מהווה ליבת המשמעות של האב.

בחלק האחרון של הספר , באופן מקסים, הדרך נגמרת והזמן עדיין לא, כך האב מתעמת ביתר שאת עם שאלת המשמעות. המנוע אשר מושך את האב והבן בהמשך דרכם היא התיקווה. כמה מילים על התיקווה. לדעתי מקארתי מחזיק כאן באמירה שיש בה טעם גם לגבי הטכניקה הפסיכואנליטית. האב, מחזיק ב"תיקווה". מרכאות כפולות שכן ברור, שבתוך תוכו מפוצל האב בין הערכה אובייקטיבית שהמוות קרוב וקרוב לוודאי, ובין האחריות שלו כלפי בריאותו הנפשית של הילד. האב מחזיק את הפיצול הזה, ובורר שוב ושוב עד כמה לחשוף את הילד למציאות על חשבון של אובדן ה"תיקווה", ןמצד שני עד כמה לאפשר את הפאנטזיה של "תיקווה" על חשבון המגע עם המציאות.  סוגיה זו מעלה שאלות אתיות טכניות. האם ניתן לטפל בתנאים של העדר תיקווה? כנראה שלא. מה ההשתמעויות של חסך בתיקווה מצד המטפל בתוך המרחב האנליטי? האם יש להציף בתוך המפגש האנליטי "תיקווה" פונקציונאלית? זמנית? מתוך אחריות הורית?

הרי בסך הכל כולנו בדרך…