Archive for פברואר, 2010

קליין: אהבת האב תלויה בקשר עם האם

פברואר 27, 2010

שלא כפרויד, קליין טוענת שהילד בסופו של דבר רוצה באביו כאובייקט-אהבה ולא כאמצעי לשלוט בפניס ובכוח כרוך בכך. היא טוענת גם כי האיכות של הקשר עם האמא צובע באופן דרמטי, את אפשרויות הקשר עם האב. האב יכול להיתפס מבעד לצרות העין או מבעד להכרת התודה, הכל בהתאם להשקפת העולם אותה גיבש ביחס לאם ולחיים בכלל. במידה והילד מקיים יחסים טובים עם השד (האם), התינוק קרוב לוודאי יחוש אהבה ואכפתיות לשני הוריו, אולם אם הוא חש פחות ביטחון או קינאה, תחושות אלו ימצאו מפלט אצל האב, למרות שהשנאה לאם תבוא לידי ביטוי מאוחר יותר בתוך היחסים עם האב. במקרים מסוימים יפנה הילד לאב מכוון שהאחרון ייתפס  כחסר (חלב) כמוהו עצמו, וזה יוביל לתפיסה של עצמו וגברים אחרים כחסרי אונים. בעתיד זה ישפיע על יחסיו לגברים בכלל.

תפיסת הילד את האב כחלש וכנזקק יכולה להשלל או להיות מאוששת, על ידי האופן בו האמא מציגה את האב, לילד.

Minsky ros http://www.human-nature.com/free-associations/minskynurture.html

סרט לבן

פברואר 21, 2010

בסרט לבן של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה מתוארים החיים בכפר באוסטריה רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. 1915, ימיו של פרויד. אנחנו מקבלים הצצה למבנה החברתי, המשפחתי והבינאישי אשר היוו את הרקע שבתוכו נולדה הפסיכואנליזה. האם כשפרויד אומר גבר או אבא לזה הוא מתכוון?

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1019,209,45643,.aspx

הגבר הפטריארכלי, חזק, קובע, אכזרי, מנותק רגשית, אלים, מרוחק. הנשים תלותיות, מושפלות. ה

כיום, מאה שנים מאוחר יותר, נדמה שהעולם המערבי השתנה ללא הכר. נשים לוקחות יותר ויותר תפקידים גבריים, הן חברתית והן בינאישית.  לא ברור האם המרכיבים אשר היו לפני מאה שנה נחלת המין הגברי ועברו לידיים נשיות, אוזנו על ידי מרכיבים נשיים אשר עברו לידיים גבריות. נדמה שגברים רבים נותרו ריקים מזה ומזה.

בסרט, גברים מוגדרים על ידי תפקידם החברתי/מקצועי רופא כומר מורה ברון, הנשים משמשות אותם באלם מוכנע. כמעט לא ניתן להבחין בעמדתן הרגשית מול מעשי חינוכיים אלימים אותם נוקטים הגברים. יש בסרט איזשהו מעמד דומה לנשים-ילדים, מעמד של השפלה והיות אובייקט מיני סדיסטי. יוצא מן הכלל הוא המורה, הנמצא במעין מרחב ביניים של כבר לא ילד עוד לא גבר.

מעמדן האילם של הנשים בכפר, מזכיר במידה רבה אמהות המלוות בשתיקה מעשי גילוי עריות במשפחה בימינו. כיום יותר ויותר נשים רוכשות מקצוע , קולן נשמע מחוץ לבית ובתוכו. בבתים רבים מעמד האב והאם משתווים ואף מתהפכים.

מה ניתן לומר על כך מהאספקט האדיפלי? האין כאן התגשמות של חרדת הסירוס? האם בכלל ניתן לתאר את המציאות כיום במונחי המאה שעברה?

החדירה השנייה של האב

פברואר 19, 2010

בעקבות הרצאה של עלי כ"ץ פסיכולוג, וספרו על אנטיליגנציה אבהית http://tsurehrlich.blogspot.com/2010/01/blog-post_16.html

מנסיוני (צריך לעשות על זה מחקר) הרבה זוגות מתגרשים באופן סוער סביב החודש השביעי להריון.

מאהלר מדברת על הלידה הפסיכולוגית של התינוק. לידה המתרחשת שבועות מספר לאחר הלידה הביולוגית. בהתאמה האב פועל שתי חדירות. הראשונה החדירה הפיזית, היא אשר פותחת את התהליכים הביולוגיים. והשניה, חדירה מתמשכת שהיא סידרה של חדירות לתוך הדיאדה אם-תינוק. יתכן וכבר בהיותו עובר יוצרים האמא והתינוק קשר דיאדי. ברור כי מרגע הלידה והילך, האב מוצא את עצמו חיצוני לקשר הדוק וצריך לכבוש את מקומו פעם אחר פעם. זו החדירה הפסיכולוגית של האב. אני חושב שעלי כ"ץ מדבר בעצם על החדירות הללו. מאהלר מדגישה את החשיבות של האב בביתוק הקרום הדיאדי ובחילוץ הצאצא וגם האם, מגורל של שקיעה סמביוטית.

פרויד אומר על גבריות ש:

פברואר 17, 2010

"חשוב ביותר שנבהיר לעצמנו כי המושגים "גברי" ו"נשי", שלפי דעה רווחת תוכנם נראה כה חד משמעי, נמנים במדע על המושגים המעורפלים ביותר וניתן לנתחם לפחות בשלושה כיוונים. לעתים משתמשים בגברי ונשי במובן של אקטיביות ופאסיביות, לעתים במובן ביולוגי וכן במובן סוציולוגי. הראשונה מבין שלוש משמעויות אלה היא החשובה והשימושית ביותר בפסיכואנליזה….הן במובן הפסיכולוגי והן במובן הביולוגי לא מצויה גבריות או נשיות טהורה."  (פרויד, 1905)

תפקיד האב בראשית החיים

פברואר 14, 2010

החשיבה הפרוידיאנית אשר התמקדה במטופל ('פסיכולוגיה של אדם אחד'), מתוך ההנחה כי התסביך האדיפאלי מתחולל בנפשו של הילד, התעלמה מראשיתו של המיתוס – מעולמו הרגשי והקונפליקטואלי של המלך לאיוס, רוצה לומר, מחלקו של האב בהתוויית הסיטואציה הבינאישית, אב-בן (ברמן, 1986).  פרנצי (2005) , מקדים את זמנו, ושולח אלומת אור למשחק הארוטי שבין האב לילדו. למתח שבין המשאלות המיניות של הבוגר לבין המשאלות הילדיות. הראשונות שואפות לסיפוק מיני מלא, והאחרונות לרוך ולמשחק (פרנצי, 2005).  בנג'מין (2005) מציינת כי המפגש בן האב לבנו, טעון בהכרה של האב בעובדה כי ימיו ספורים, וכי הבן הנולד עתיד לרשת אותו לאחר מותו. במושגי הטרגדיה, זוהי החרדה של לאיוס ביחס לאדיפוס בנו (בנג'מין, 2005 ).

המעבר מתפקיד הגבר לתפקיד האב אינו מלווה בשינויים הורמונאליים וגופניים, כמו אצל האישה, המסדירים ומתעלים את תהליכי השינוי הפסיכולוגי אצלה. עם קבלת הידיעה כי האישה מופרית, גברים מוצאים את עצמם מתמודדים במישור הפסיכולוגי בלבד. מתמודדים עם תקוות, פחדים ופנטזיות לגבי הקשר והתפקיד החדשים, הן ברמה המודעת, והן ברמה הלא מודעת. גברים רבים חשים גאווה והקלה בעת מימוש משימת ההפריה. אצל גברים מסוימים מתעוררים חששות לגבי השאלה האם הילד הוא שלי? במישור הלא מודע, אלו פנטזיות הנושאות אופי אמביוולנטי. הגבר מצפה לילד, ובאותה העת מאוים ממנו (שוב, בהתאם לאגדה האדיפאלית בו לאיוס מרחיק את אדיפוס מחשש למימוש הנבואה כי האחרון יהרוג אותו, את אביו). הידיעה כי הוא מצפה לילד, באופן לא מודע, מאששת את הגבריות שלו, אולם דרך הזדהות עם אביו שלו, יש ועולים רגשות של כעס, דחייה או אשמה, ללא יכולת לעבד אותם. יש ומתעוררים רגשות של קינאה לאישה מול תחושה של אובדן מקומו לטובת העובר. לעיתים, מתעוררים באב זיכרונות הנוגעים לאובדן מקומו מול אימו, בשל הריונות ולידות שבאו אחריו. יש ומשתחזרת תחושת איבוד האישה הראשונה, שמקורה  במהלך המערכה האדיפאלית של ילדותו, קרי איבוד אימו לטובת אביו שלו. כעת, עם איבוד האישה הנוכחית לטובת הוולד, הגבר שוב עלול לחוש מושלך מהעמדה אשר רכש (Trowel, 2002 ). לתשוקה זו של הגבר לאישה – האם, קיים תפקיד התפתחותי. האב, על ידי כך שהוא מספק לאם את הצרכים הרגשיים והארוטיים, מפחית מנטייתה של האם להיות מושקעת ליבידינאלית ביחסיה הדיאדיים עם התינוק מעבר לזמן הדרוש (Bishop & Lane,2000). האב, מפחית את החרדה של האם, ובכך מקטין מהעומס הרגשי המוטל על התינוק, ומאפשר מעבר התפתחותי של הצאצא לשלב של הנפרדות-ייחודיות(Liebman & Abell, 2000) .

נשאלת השאלה מהן ההשפעות החיוביות והשליליות של קירבת האב והריחוק ממנו על צאצאיו? נראה שלא ניתן לתת לשאלה זו תשובות חד משמעיות. מחקרים על יזמים ואנשים מובילים בתחומם מוצאים כי אנשים אלו נוטים פעמים רבות לחוות את אביהם כחלשים, לא משמעותיים, וכנעדרים רגשית או ממשית. מהלך עניינים זה תואר לראשונה אצל פרויד (Freud) במאמרו על לאונרדו דה וינצ'י (Strenger & Burak, 2005). אולם, עדיין נראה, כי מדובר ביוצאי דופן. רוב החוקרים, יסכימו כי החוויה של הבן, שהוא אהוב ושמור על ידי האב, נשמרת הרחק אל תוך הבגרות ומספקת ביטחון לאורך כל חייו, במסעו בתוך עולם מלא בסכנות (Liebman & Abell, 2000 ),  וכי כשלון אבהי ביצירת מודל אידיאלי מופנם, יכול להוביל לתחושות של דיכאון, חוסר כיוון, ולתחושה מעורפלת של העצמי (Strenger & Burak, 2005).

 הפנמת האב משפיעה על בניית תחושת הסמכות העצמית(personal authority) . המדובר ביכולת הצאצא לקבל סמכות ולהפעיל את סמכותו על הסביבה. כל זאת, תוך רכישת והפעלת תכונות של החלטיות, אומץ, וכוחניות (Samuels, 1986). ברמה החברתית, תפקיד האב הוא של 'מחוקק' ומצד שני של 'משחרר' ו 'מאפשר' תשוקה ושאפתנות (Stein, 2006). תכונות,  אשר בנוסף לזהות המינית היציבה, נרכשות במסגרת המשולש האדיפלי המאוחד ,של אם – אב – ילד. כאן, הבן רוכש ייצוג סימבולי של העצמי  (self), על ידי הזדהותו עם תשוקתו של האב לאם. הזדהות זו עם האב, מאפשרת לילד לעבור משלב קוגניטיבי לא רפלקטיבי, לשלב שבו קיימים סימבוליים של העצמי והאחר(ים). הילד לומד שיעור כואב: לראשונה הוא נפרד מאימו, אותה חווה עד כה כחלק מישות סימבולית מאוחדת. הזדהותו עם תשוקת האב, וניפרדותו הקוגניטיבית והרגשית  מהאם, יוצרת אצלו תובנה חדשה: חייב להיות 'אני', אשר משתוקק אליה כמוהו (Liebman & Abell, 2000). במקרים קיצוניים, יש ועוצמתו המאיימת של האב, יוצרת צורך תואם אצל הבן לכניעה פאסיבית, במטרה להימנע מהרסנותו של האב (Stein, 2006) . 

תיאורית העצמי (self) מגדירה שלושה תפקודים הוריים, המתרחשים באמצעות ובסביבה אמפטית: א. שיקוף (mirroring) באמצעותו מתממש הצורך של הילד לחוש אישור, קבלה, והערכה של ההורה המגיב והאוהב. ב. תאומות (twinship), ובו הוא זקוק לתחושה של דמיון ושייכות להורה חזק, יכול, חכם, יציב, ומווסת רגשית. וג. אידיאליזציה , בו הוא ניזון ומתעצם  מתוך התחושה המחזקת, הנובעת מהשייכות והקשר לאישיות ההורה החזק, הרגוע, הכל יכול והנערץ. המודל של תיאורית העצמי, כאשר מיישמים אותו על האב ועל הקשר בן-אב, יכול לתת מסגרת תיאורטית המסבירה את האופן והחשיבות שבקשר זה, לבניית הערך העצמי, לתחזוקו, ולבניית מערכת הרגעה עצמית. כאשר האב קרוב וזמין, בעל יכולות אמפטיות, המאפשרות לו לחוות את ילדו, באופן מדויק יותר, ומהיר יותר, הוא יכול לשמש לילדו זולת עצמי (selfobject). זולת עצמי היא ישות פסיכולוגית, ספק ממשית, ספק סובייקטיבית, ספק עצמי וספק מישהו אחר (כמובן, אחר שהוא משמעותי), המאפשרת העברתם של תכנים פסיכולוגיים, מזינים, מהאחר אל העצמי, המאפשרים גדילה והתפתחות נפשית ( Dick, 2004; Dick &     Bronson, 2005  ). מכיוון נוסף, את התוקפנות והאגרסיביות של הילד, ניתן לראות, כתוצרים טבעיים ומחויבי מציאות. כתוצאה מהפער (basic fault) שבין הצרכים הביולוגיים והפסיכולוגיים של התינוק, לבין הטיפול אותו מספקים לו הוריו, נוצר "הפער הבסיסי" – מונח שתבע באלינט ( Balint). פער זה, הוא מקור לפגיעות נרקיסיסטית , לזעם ולתוקפנות. חוסר היכולת של היחידה ההורית לשאת את ביטויי הזעם האוראליים והאנאליים, של הילד במידה מספקת, תימנע מהילד לחוות חוויות של סאדיזם, החיוניות להתפתחותו הרגשית. תפקיד האב, בהיותו חיצוני, ליצור סביב הדיאדה אם-ילד מעין רצועת ביטחון, ובית דין לערעורים, שבו ביטויים של זעם פרימיטיבי יכולים להיות מופגנים באופן חופשי יותר. מצד הילד, יש פחות חשש מענישה שתבוא בעקבות ביטויי הזעם שלו. כך משמש האב כ 'בולם זעזועים' לדחפיו האגרסיביים של התינוק (Liebman & Abell, 2000).  המטרה ההתפתחותית היא, כי באמצעות הפנמת האב, באופן הדרגתי, יבנה קול פנימי, אשר לו הסמכות והכוח, להביא את הילד לתחושה שהוא עצמו, בעל משקל, יציב, בעל שיפוט ומסוגל לנהל את מהלכיו (Samuels, 1986). במקרים פחות מוצלחים, לעיתים, מתקבלת תמונה של האב כישות רבת עוצמה, נערצת, אטומה, העומדת מחוץ לחוק, היכולה להעניק הגנה ולהטיל עונשים. דמות אשר מזכירה את ה 'סופר אגו הפרוורטי', וה 'סופר אגו – הורס האגו' המתוארים בכתבי האסכולה הבריטית (Stein, 2006). מנגד, כאשר יש יציאה חיובית מהשלב האדיפאלי,  תחושות הקירבה וההזדהות עם האב, מאפשרת לבן לחוש נוחות במגעיו עם העולם הגברי ( Liebman & Abell,  2000 ).

בגיל ההתבגרות, הדיאדה אב-בן אשר נרכשה בשלב הפאלי ואף לפני כן, אינה יכולה להישאר עוד בלתי פתורה. הבן משקיע כוחות בניסיון להיפרד מהאב, אשר בזכות הדמיון המיני שביניהם, עד עתה העניק לו הגנה והילה להסתופף בה,  דמיון זה עתה מהווה איום  ( (Liebman & Abell, 2000 .

המחקר המתמקד באבות קטן משמעותית ביחס למחקר הנוגע לתפקידן של האימהות. אבות משפיעים על ילדיהם באופן שונה וייחודי בהשוואה להשפעתן של אימהות. האינטראקציה האבהית מאופיינת במשחקיות, אתגור, אקטיביות, המרצה, והתגרות, לעיתים אף עד כדי חוסר נוחות. כך, ילדים החיים בקרב אבות מעורבים וקרובים, רוכשים יכולות גבוהות יותר של חקירה וסקרנות. התנסויות אלה מקלות עליהם להיכנס למצבים של תחרות כשהם פחות אגרסיביים, ופחות מאוימים (Bogels & Phares, 2008) . 

רוב חוקרי האבהות השתמשו באחת משלושת האופנויות: תצפית, ראיון ושאלונים.  הגישה הפנומנולוגית ניגשת אל האבהות דרך החוויה המופנמת של הצאצא. גישה זו בודקת את המשקעים אשר נוצרו במהלך הילדות. לפי הגישה , דמות האב כמות שהופנמה, מקופלת בתפיסת האינדיבידואל את אביו. אין כאן ניסיון לבחון את האינטראקציה כפי שהתרחשה במציאות כאשר היה ילד. דמות האב, לפי גישה זו, היא  דמות האב המופנמת, בין שהיא קרובה למציאות או רחוקה ממנה, דמות זו משפיעה על התנהגותו רגשותיו ואישיותו של הפרט ( Finley &  Schwartz, 2004 ). מחקרים אשר נעשו לאחרונה, בדקו תפיסות של ילדים את דמותו של אביהם במימדים של קבלה ודחייה ושל חיבה מול חוסר רגש, מצאו כי הגורם האבהי משמעותי באותה המידה כמו הגורם האימהי בניבוי ההתפתחות החברתית, הרגשית והקוגניטיבית של הילדים והנערים הנבדקים ( Bogels & Phares, 2008; Dick, 2004; Jorm, Dear, Rodgers & Christensen, 2003 ).

 

תפקיד האב בראי הפסיכואנליזה– רקע היסטורי

פברואר 14, 2010

          תפקידו של האב עבר תהפוכות רבות במהלך ההיסטוריה של החשיבה הפסיכואנליטית. התסביך האדיפאלי נגלה לפרויד (Freud) במהלך האנליזה העצמית שלו אשר נערכה החל משנת 1897. זאת לאחר שנטש את השערת הפיתוי, לפיה הניאורוטים שבטיפולו סבלו מהתעללות מינית ממשית מידי אבותיהם (למעשה, נשים ואבותיהן). נטישת 'תיאורית הפיתוי' מסמנת את הסטת נקודת המבט הפרוידיאנית מה'ממשי' אל תחום הפנטאזיה. מעבר זה נתפס על ידי חוקרי הפסיכואנליזה כמהפכה של ממש אשר היו לה השתמעויות, הן מבחינת מוקד המבט התיאורטי, והן מבחינת הפראקטיקה (ברמן, 1986). בנושא העבודה הנוכחית, מסמל המעבר שעשה פרויד (Freud) מ 'תיאורית הפיתוי' לעבר ההתמקדות בתסביך האדיפאלי, למעבר של חקירה ודיון מ"האב הממשי" לעיסוק בייצוג האובייקט "אבא" – הוא נושא המחקר המוצע.

תיאור התסביך האדיפאלי נרשם לראשונה ב 'פשר החלומות', למרות שאינו מקבל את שמו זה. עם הזמן, בהדרגה,  'תסביך אדיפוס' יהפוך למורכב יותר ויותר, ויקבל מקום מרכזי ובולט כשלב אוניברסאלי ולא רק פתולוגי, פתוגני – קרי, מקור הנוירוזות, אלא כנקודת מפנה התפתחותית של הילד, ציון דרך המבחין בין בגרות מינית זכרית לנקבית, ועוד משמעויות רבות, אשר יפורטו בהמשך (גיי, 1993Etchegoyen, 2002; ). לפי פרויד (Freud), התסביך האדיפאלי, על שלל האינטראקציות, הקונפליקטים, והנטיות המיניות והרצחניות המתרחשות במשולש, אב-אם-ילד, הוא מבנה מולד ומורש, מאז ימי ערש ההיסטוריה. (Ogden, 2006)

אבותיה המייסדים של הפסיכואנליזה, גברים כולם, ראו באב דמות מרכזית בהתפתחות הפסיכולוגית. פרויד (Freud), פרנצי (Ferenczi), אברהם (Abraham) ואחרים, ראו בתסביך הסירוס (מהלך פנימי בתוך התסביך האדיפאלי) כמארגן עיקרי בהתפתחות הרגשית. נקודת המבט שלהם הייתה פאטרוצנטרית (מרכז גברית) ופאלוצנטרית (הפין במרכז), תוך הזנחת תפקיד האם בהתפתחות האנושית (Etchegoyen, 2002).

בעוד שהאם היא מושא (אובייקט) התשוקה והתחרות, הדרמה האדיפאלית הקלאסית מתרחשת בציר בן-אב. בשלב הראשון, הבן שונא את אביו, רוצה לרצוח אותו, ולתפוס את מקומו. הבן מפחד בגלל עוצמתו העדיפה של האב מסירוס, ומוותר, מפחד האיום החיצוני, על שאיפותיו לבעול את האם, ומדחיק אותן. את הקונפליקט והחרדות הנלוות אליו, יפתור הילד במרחב הפנימי הפאנטזמי שלו. השלב הבא בתהליך ההתפתחותי של הילד הוא של הפנמת האב כמודל של "אני עליון", במקביל ליצירת קשר מחודש ומעודן יותר עם "האב הממשי". האב ה'מסוכן' וה'רע', מעובד ומופנם מחדש כאב טוב ומוסרי (בנג'מין, 2005). רק בכתביו המאוחרים, פרויד (Freud) ראה בתפקיד האב כמספק הגנה לילדו, כמטפח, וכדמות אידיאלית הראויה להזדהות ( Jones, Armitage, Kramer, & Williams, 2003 ) .

לעומת הדור המייסד, הפסיכואנליטיקאים הקלאסיים של שלהי מלחמת  העולם השנייה ( וויניקוט (Winnicott), ביון(Bion), מלאני קליין(Melanie Klein)) עסקו בעיקר ביחסי אם-ילד. האב נדחק לשוליים, והתפקיד העיקרי היה של האם, כדמות להיקשרות ולסיפוק צרכים פיזיים, נפשיים, ובטחון בסיסי. האב נתפס כדמות חיצונית, משנית, המגנה על יחסי האם-ילד. תפקיד האב, לפי תיאוריות אלו, הוא להתערב ולחדור  לקשר (אם-ילד) קיים ומבוסס,  וזאת בכדי לאפשר את הקשר שלו עצמו עם הילד, וכדי לעודד ולאפשר הפרדות(separation)  בריאה מהאם (Trowel, 2002 ).  מאהלר (Mahler), התמקדה ביחסי האם-תינוק בתקופה הפרה-אדיפאלית. מהלך זה העמיד את האם במרכז הבמה. האב, לפי מאהלר (Mahler) ,בניגוד לאם, חודר להכרתו של התינוק מבחוץ, לכן האב מסוגל ליטול לעצמו עמדה לא אמביוולנטית ותומכת במהלך שלב הנפרדות-התייחדות (  separation- individuation   ). תפקיד האב הוא להציע לתינוק מוצא אחר לאופציה המאיימת כל כך, של רגרסיה ושקיעה סימביוטית עם האם (Liebman & Abell, 2000; Stein, 2006).

גם לפי בולבי (Bowlby) לאב יש תפקיד משני (Boyd, 1985). אצל בולבי, האב מסייע לאם בכך שהוא מונע ממנה מלהיות מוצפת מהקשר הסימביוטי עם הילד ולגרום באופן חד צדדי לסיומו (Trowel, 2002).

התיאוריה של אריקסון(Erikson, 1959)  , דוגמא נוספת לראיית האב כדמות משנית, מניחה כי שלב נבנה על שלב. הבסיס למבנה האישיות הבריאה, לפי אריקסון, הוא רכישת האמון הבסיסי. אמון ההולך ונבנה במהלך היחסים ההדדיים שבין האם לילד. כאשר בשלב הבא בלבד, השפעתו של האב היא הדומיננטית, אז גם המשבר הוא אוטונומיה מול ספק ובושה. (Erikson, 1959)

כך, ככל שנחשפו יותר סוגיות טרום אדיפאליות, תפקיד האב הלך והתעמעם. שינוי זה התרחש הן במישור התיאורטי והן במישור התרבותי. (בנג'מין, 2005)

נראה כי המטוטלת של החשיבה האנליטית נעה ימינה ושמאלה בין כובד משקלו של האב למרכזיותה של האם. תנועה אשר הותירה את הרושם למשך עשורים רבים, כי תפקיד האב נשכח בספרות הפסיכואנליטית  (Liebman & Abell, 2000  ). לנסקי (Lansky) מציע הסבר לתופעה זו, בכך שהקשר הרגשי (bond) ההדוק, ותפקודי הטיפול וההחזקה המגולמים ב'אמהות', מובנים ביתר קלות. הם קשורים לאספקטים הביולוגים של הרך הנולד, חסר הישע. לעומתם – 'אבהות', יותר תלויה בהקשר, ובמערכת המשפחתית, מתווכת על ידי  יחסי האב עם האם, ומושפעת מגורמים תרבותיים  (( Lansky in Etchegoyen, 2002.